איך בדיבור נוריד מעצמנו משקל מיותר?
על משחק מנהלים ומנהלת אחת שיצאה מן המשחק או
איך מפחיתים משקל ע"י דיבור?
בסדנת
"כלי אימון למנהלים ", שהעברתי השבוע, התחלתי כהרגלי במשחק הבוקר.
משחק,
שיחמם את האווירה, יוציא את האנשים מהכיסאות, ישכיח את העומס של "החוץ"
שהביאו איתם לחדר.
התחלנו
עם קבוצת מנהלים מוכשרים, רבי ניסיון המכונסים בכיסאות ובמדי התפקיד האחראי
והרציני שלהם.
בין
רגע נהיו קלילים, מחויכים, יוצאים מתבניות, מתיילדים, צוחקים ונהנים. אחת המשתתפות יצאה מהמשחק וישבה בצד. "אני
לא מכירה מספיק את האנשים, לא מרגישה מספיק חופשייה, לא מתאים לי להיפתח
כאן."
היא
"הרימה לי להנחתה" ואני סיפרתי.
סיפרתי
סיפור על ילדותי:
כשהייתי
בת שנתיים, אבא שלי, התמוטט נפשית ואושפז במחלקה סגורה. אין לי שום זיכרון מאבי
הבריא, יפה התואר שניבט בתמונות. אותו בחור חכם ומוכשר, שעשה את הבלתי ייאמן
מאושוויץ לישראל.
זוכרת
אותו לראשונה בגילאי הגן, כשהיה בורח מבית החולים הסגור כדי לראות אותנו (אני
ואחותי, שהיינו כול מה שהיה לו בעולם). חששתי מאד מהביקורים שלו. לא רציתי להיות
מזוהה עם דמותו של האדם החולה הזה, הלבוש ברישול, מעשן כמו קטר ואצבעותיו תמיד
צהובות מניקוטין.
הוא
מאד מאד אהב אותי ואת אחותי. בחוסר כול אמצעים, חיפש מה לתת לנו מתנה. היה מוריד
ספר ישן ומצהיב מהמדף שלו ומקדיש אותו לנו כמתנה. בעיניים של ילדה זה היה כל כך
טיפשי ומתסכל .
אף
פעם לא נתן לי משהו, שבאמת רציתי.
החיים
בצל מחלתו ליוו את התבגרותי. הפחד הגדול שלי היה שהילדים יצביעו עלי ויאמרו
"מגיע לך שאבא שלך משוגע".
חלפו
שנים. נשאתי, ילדתי, למדתי, התפתחתי אישית ומקצועית. חייתי חיים מאושרים. ועדין,
זיכרון עברי נישאר, מקום כואב, רווי תחושות של החמצה, קושי, צער ועוד.
רק
בהיותי כבת 40 הגעתי לקבוצת תמיכה, שבה היה עלי לספר על עברי בפני אנשים שונים. סיפרתי
ובכיתי. שוב ושוב. אחרי 3-4 פעמים הבכי נפסק. ככול שהוספתי לספר את עברי, כך
"התרוקן משם הכאב". עברתי, מבלי לדעת, "טיפול עצמי". שחררתי
לאור השמש את הסיפור, שהיה סודי ושמור בתוכי, במקום אפל וחשוך.
חלק
מהמנהלים הגיבו בפליאה על גילוי הלב, חלק באי נוחות מופגנת: "למה את מספרת
לנו דבר כל כך אישי?"
אחד
המנהלים (קצין גבוה במיל', מנהל מוכשר ומצליח) אמר לי קטגורית: לא מתאים ולא שייך
לניהול.
חשבתי
על דבריו. חשבתי על מנהיגים גדולים שהודו או "נתפסו בקלקלתם" ומה קרה
להם בעקבות זה?
התנ"ך
חושף את דוד המלך, המוכשר והנערץ, בסיפור בת שבע, במעידותיו המוסריות ובחולשותיו.
ועדין מאז ועד היום, "דוד מלך ישראל חי חי וקיים"!!
להבדיל,
אובמה ניגב דמעה מול עיניהם של מיליוני צופים בעולם, כשסבתו האהובה נפטרה, קלינטון
הודה על יחסיו עם מוניקה והיה והינו אדם ומנהיג נערץ ברחבי העולם.
מה
מרוויחים מלשתף בחולשה או סיפורי עבר "לא מחמיאים"?
1.
התקרבות-
איש איננו מושלם ודווקא הידיעה הזו מקרבת ומאפשרת לאחרים לחוש בנוח.
2.
קלילות- אין
לי מה להסתיר, זה מוריד עומס, משקל מיותר שהרבה פעמים בבטן נצבר. "כשאומרים
את האמת, אין צורך לזכור מה אמרת".
3.
פתיחות-
משפר את התקשורת. תוכלו לזכות להרבה יותר שיתוף ופתיחות של האחר בן/ בת זוג, עובד/
מנהל.
ומה
אם דווקא כך יפגעו בי, כי יודעים את נקודות החולשה שלי?
איש
מאתנו איננו חסין מפגיעה. עם זאת מצאתי שככול שלמדתי לשתף יותר כך אני מרגישה
בטוחה ומוגנת. הידיעה שעברי, כולל הטעויות והחולשות שלי, הם חלק ממי שאני מחזקת כל כך את הביטחון בעצמי.
לסיכום:
סודות אפלים הם כמו משקולות בבטן.
רוצים
להפחית במשקל העומס ולהוסיף כמה קילוגרמים של בטחון?
הרשו
לעצמכם לחשוף את חולשותיכם.
·
בחרו
משהו שטרם סיפרתם.
·
בחרו
לספר לבן/ בת הזוג.
·
לאחר
מכן לילדים.
·
תחוו
את השחרור, ההקלה, ההדהוד שתקבלו מהאנשים הקרובים לכם.
·
ככול
שתתרגלו במגרש הביתי (הבטוח), כך תוכלו להיות יותר חופשיים גם בסביבת העבודה.
·
כמובן
הרגל שלכם על הדוושה. אתם מחליטים מה לספר, למי ומתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה